מועד הקרע או מועד המימוש: לפי איזה מועד מעריכים את שווי האופציות והמניות בגירושין
עורכת דין ומגשרת גירושין אילנית גרוסמן, בעלת יותר מ־25 שנות ניסיון כעורכת דין, מסבירה את אחת הסוגיות שמשפיעות מאד על חלוקת הכספים בגירושין עם היבטים כלכליים: ההבחנה בין מועד הקרע, שקובע את היקף הנכסים ואת תקופת השיתוף, לבין מועד השומה, שקובע כמה בפועל שווה החלק המשותף. באופציות ובמניות בלתי סחירות אלה אינם בהכרח אותו מועד, וההכרעה ביניהם עשויה להשתנות במאות אלפי שקלים.
שתי שאלות שמתחבאות כשאלה אחת
רוב האנשים שמגיעים אליי למשרד עם תיק הייטק חושבים שיש כאן שאלה אחת: כמה מהאופציות שייכות לכל אחד. זו שאלה חשובה, אבל היא רק חצי מהתמונה. יש כאן למעשה שתי שאלות נפרדות לחלוטין, ורוב הטעויות היקרות שאני רואה נובעות מכך שמערבבים ביניהן.
השאלה הראשונה היא שאלת ההיקף: איזה חלק מהאופציות או מהמניות נחשב פרי המאמץ המשותף של הנישואין. את השאלה הזו מכריע מועד הקרע יחד עם כלל הזמן, ועל כך כתבתי בהרחבה במקומות אחרים באתר.
השאלה השנייה, שהיא במוקד המאמר הזה, היא שאלת השווי: אחרי שקבענו שחלק מסוים מהאופציות משותף, לפי איזה מועד מתמחרים אותו. האם לפי השווי שהיה במועד הקרע, כשעדיין אי אפשר היה לדעת אם המניה תעלה או תיפול, או לפי השווי בפועל במועד המימוש, כשהערך כבר התגבש.
ההבדל בין שתי השאלות הוא לא תיאורטי. אפשר להסכים לחלוטין על ההיקף, כלומר שחמישים אחוז מהאופציות משותפים, ועדיין להתווכח על מאות אלפי שקלים, כי כל אחד מהצדדים רוצה למדוד את אותם חמישים אחוז לפי מועד אחר.
למה באופציות ובמניות המועדים מתפצלים
בנכס רגיל, שאלת ההיקף ושאלת השווי מתלכדות לאותו מועד. חשבון בנק שבו יש שלוש מאות אלף שקל במועד הקרע שווה שלוש מאות אלף שקל, נקודה. אין פער בזמן בין קביעת ההיקף לקביעת השווי.
אופציות ומניות בלתי סחירות שונות בשלושה מובנים שיוצרים את הפיצול.
ראשית, לעיתים קרובות אי אפשר לחלק אותן בעין. תוכניות אופציות רבות אוסרות העברה של הזכות לצד שלישי, כולל בן זוג. כשלא ניתן להעביר את הנכס עצמו, נוצר צורך לתרגם אותו לכסף, וכאן נכנסת שאלת עיתוי השומה.
שנית, במועד הקרע לאופציה שטרם מומשה אין ערך ודאי. יש לה ערך תיאורטי בלבד, התלוי במחיר עתידי של המניה, במחיר המימוש, ובשאלה אם החברה תגיע לאקזיט או להנפקה. הערכת שווי במועד הקרע היא במידה רבה ניחוש מלומד.
שלישית, קיים סיכון של פגיעה כפולה בבן הזוג הזכאי. בתקופת העבודה שבה נצברו האופציות, לעיתים העובד ויתר על שכר גבוה יותר תמורתן. אם בנוסף נעריך את האופציות בחסר לפי מועד הקרע, לפני שהתברר ערכן האמיתי, בן הזוג ייפגע פעמיים: גם מהפחתת השכר בעבר וגם מהערכת חסר של הנכס.
בגלל שלושת המאפיינים האלה, בית המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים פיתחו גישה שמפרידה בין המועדים. מועד הקרע נשאר עוגן ההיקף. אבל השומה, כלומר קביעת השווי בפועל, נדחית פעמים רבות למועד המימוש.
מה קובע החוק: סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון
חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע את עקרון איזון המשאבים: הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים מתחלקים בין בני הזוג. אבל החוק אינו מחייב שכל נכס יאוזן דווקא במועד הקרע ולפי שוויו באותו רגע.
סעיף 6(ג) לחוק הוא הסעיף שמאפשר את הגמישות. הוא מאפשר לבית המשפט לקבוע מועד מאוחר יותר לביצוע האיזון, ובכלל זה מועד מאוחר יותר להערכת השווי, כאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. בדיוק זה המצב באופציות ובמניות בלתי סחירות שלא ניתן לחלקן בעין ושערכן במועד הקרע אינו ניתן להערכה אמיתית.
התוצאה המשפטית היא עדינה וחשוב להבין אותה במדויק: מועד הקרע קובע את היקף הנכסים שיש לאזן, כלומר איזה חלק נכנס לסל המשותף. אבל סעיף 6(ג) מאפשר לקבוע מועד מאוחר יותר להערכת השווי של אותו חלק. ההיקף נקבע במועד אחד, השווי במועד אחר.
הפסיקה המובילה: מה קבעו בתי המשפט
הקו המרכזי בפסיקה התגבש בהדרגה והתייצב סביב עקרון אחד: כאשר מדובר באופציות ומניות בלתי סחירות שנצברו בתקופת החיים המשותפים ולא ניתן להעבירן בעין, נוטים להעריך את שוויין במועד המימוש ולא במועד הקרע.
בית המשפט המחוזי, בפסיקה מרכזית, אישר את דחיית השומה למועד המימוש וקבע במפורש את ההבחנה שעליה בנוי המאמר הזה: מועד הקרע קובע את היקף הנכסים שיש לאזן, אך סעיף 6(ג) מאפשר לקבוע מועד מאוחר יותר לביצוע האיזון ולהערכת השווי, במיוחד כשמדובר באופציות בלתי סחירות שלא ניתן לחלקן בעין.
היסוד לגישה הזו הונח עוד קודם לכן, בהחלטה של בית המשפט לענייני משפחה שקבעה שאופציות בלתי עבירות ובלתי סחירות שהוקצו בתקופת החיים המשותפים יוערכו במועד המימוש ולא במועד הקרע, וזאת כדי למנוע בדיוק את אותה פגיעה כפולה בבן הזוג הזכאי.
בית המשפט העליון נדרש לסוגיה במסגרת בקשת רשות ערעור. לפי האזכורים בהחלטות מאוחרות, העליון אישר את העיקרון שלפיו באופציות בלתי סחירות מועד המימוש בפועל עשוי להיות מועד השומה המתאים. חשוב לשמור על דיוק כאן: מדובר בעיקרון שאושר, ולא בכלל נוקשה שחל על כל מקרה באופן אוטומטי.
בהחלטות עדכניות משנת 2024, הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבתי הדין הרבניים, המשיכו לפתח את הקו הזה. נקבע שאופציות ומניות ממקום העבודה הן בדרך כלל הטבת שכר ולא מתנה אישית, ושכאשר תקופת ההבשלה חוצה את מועד הקרע יש לחשב את החלק היחסי לפי כלל הזמן ואת השווי לפי מועד המימוש. במקרים מסוימים, כשמיזוג כבר דווח והמימוש קרוב, נקבע שאפשר לראות במועד הודעת המיזוג את מועד המימוש לצורך השומה.
הגישה הזו הוחלה גם על מניות חסומות מסוג RSU: יש לחלק את הזכויות במועד שבו יהיו ניתנות לפדיון, וביחס לזכויות שטרם הבשילו, בעת הפרישה או המימוש, כאשר לא ניתן להעריך את שוויין במועד הקרע.
מטרת ההענקה: שיקול שמלווה את שאלת המועד
לצד שאלת המועד, הפסיקה שבה ומדגישה שיש לבחון את מטרת ההענקה. אופציות שהוענקו בעיקר כתגמול עבור עבודה שכבר בוצעה בתקופת הנישואין מתנהגות אחרת מאופציות שנועדו בעיקר לשמר את העובד ולעודד עבודה עתידית. ההבחנה הזו משפיעה גם על ההיקף וגם על ההיגיון של דחיית השומה, ולכן בכל תיק צריך לבחון את מסמכי ההענקה עצמם ולא להסתפק בכותרת.
הגישה המנוגדת: שאסור להתעלם ממנה
תמונה כנה מחייבת לומר שהקו שתיארתי אינו הקו היחיד בפסיקה. קיימת גישה מנוגדת, שבאה לידי ביטוי בין היתר בהחלטה של בית הדין הרבני, שלפיה שווי האופציות והמניות ייקבע דווקא במועד הקרע, תוך שקלול הסיכון והסיכוי שהיו קיימים באותו מועד, ולא לפי הרווח שהתממש בעתיד.
ההיגיון של הגישה הזו הוא שהניתוק הכלכלי בין בני הזוג צריך להיות מלא ונקי במועד הקרע, ושאין זה הוגן שבן הזוג שאינו עובד ייהנה מעליית ערך שהתרחשה כולה אחרי הפרידה, בזכות מאמץ שכבר אינו משותף.
הגישה המנוגדת אינה מתיישבת עם הקו המרכזי של ההחלטות המחוזיות והמאוחרות, אבל עצם קיומה חשוב מאוד מבחינה מעשית. הוא אומר שהתוצאה אינה מובטחת מראש, ושבבית משפט או בבית דין מסוים אפשר להיתקל בשופט או בדיין שנוטה לגישה זו. זו בדיוק אחת הסיבות שבגללן אני ממליצה, ברוב תיקי ההייטק, לקבוע את מנגנון השווי בהסכמה בגישור, ולא להשאיר אותו להכרעה שיפוטית שתלויה בהרכב.
הדוגמה שממחישה כמה זה שווה
אתן דוגמה מספרית שממחישה למה ההבחנה הזו אינה משחק מילים.
נניח שבן הזוג קיבל אלף אופציות בתקופת הנישואין, וסוכם בין הצדדים, לפי כלל הזמן, ששש מאות מהן משותפות. עד כאן שאלת ההיקף נפתרה, ואין עליה מחלוקת. שלוש מאות אופציות לכל צד.
עכשיו מגיעה שאלת השווי. במועד הקרע, מחיר המניה היה עשרה דולר מעל מחיר המימוש, כלומר לכל אופציה היה ערך תיאורטי של עשרה דולר. לפי הגישה שמעריכה במועד הקרע, החלק המשותף שווה שש מאות כפול עשרה, ששת אלפים דולר, ושלושת אלפים דולר לכל צד.
שלוש שנים אחר כך החברה הגיעה לאקזיט, ובמועד המימוש בפועל מחיר המניה היה מאה דולר מעל מחיר המימוש. לפי הגישה שמעריכה במועד המימוש, אותו חלק משותף עצמו, אותן שש מאות אופציות, שווה שישים אלף דולר, ושלושים אלף דולר לכל צד.
אותו היקף בדיוק, אותם חמישים אחוז, אבל פער של פי עשרה בשווי בפועל, רק בגלל בחירת המועד. זה ההבדל שבגללו שאלת המועד היא לא הערת שוליים אלא לב התיק.
הטעויות שאני רואה שוב ושוב
הטעות הראשונה והנפוצה ביותר היא לכתוב בהסכם מילה אחת, אופציות, בלי לקבוע במפורש לפי איזה מועד יימדד השווי. הסכם כזה נראה גמור, אבל הוא פצצת זמן. ביום שבו יגיע המימוש, כל צד יטען למועד השומה שנוח לו, והמחלוקת תיפתח מחדש, לפעמים שנים אחרי הגירושין.
הטעות השנייה היא לערבב בין שאלת ההיקף לשאלת השווי, ולהניח שקביעת מועד הקרע פותרת את שתיהן. היא פותרת רק את הראשונה. אחרי שקבעתם מועד קרע, עדיין נותרת פתוחה לגמרי השאלה מתי מתמחרים את החלק המשותף.
הטעות השלישית היא להתעלם מהמס בבחירת המועד. עיתוי המימוש הוא גם אירוע המס. חלוקה שנקבעת לפי שווי ברוטו במועד אחד, בלי מנגנון שמתייחס למס שייגבה במועד המימוש בפועל, מעוותת את האיזון. חלוקה נכונה מתייחסת לשווי נטו אחרי מס, או בונה מנגנון שיפוי ברור בין הצדדים.
הטעות הרביעית היא להניח שהפסיקה מבטיחה תוצאה אחת. כפי שראינו, קיימת גם גישה מנוגדת. מי שנכנס למשפט בהנחה שמועד המימוש מובטח לו עלול להיתקל בהכרעה אחרת, ולכן עדיף לקבע את המנגנון בהסכמה.
מה לעשות בפועל: המנגנון הנכון בהסכם
בהסכם גירושין מקצועי בתיק הייטק, אני מקפידה שסעיף האופציות והמניות יכלול ארבעה רכיבים, ולא אחד.
הרכיב הראשון הוא קביעה מפורשת של ההיקף: כמה אופציות או מניות משותפות, לפי איזו נוסחת זמן, ומאיזה מועד קרע.
הרכיב השני הוא קביעה מפורשת של מועד השומה: לפי איזה מועד יימדד השווי של החלק המשותף. במרבית התיקים אני נוטה למנגנון של חלוקה במימוש, כלומר השווי מתגבש בפועל כשהאופציות ממומשות, והחלק היחסי מועבר אז. זה גם תואם את הקו המרכזי בפסיקה וגם מונע את הצורך בהערכת שווי ספקולטיבית.
הרכיב השלישי הוא מנגנון המס: מי נושא בנטל המס במועד המימוש, ואיך מתרגמים את זה לחלוקת נטו הוגנת בין הצדדים.
הרכיב הרביעי הוא מנגנון הדיווח והפיקוח: חובת דיווח על אירוע מימוש, מועד ההעברה בפועל, ומה קורה במקרה של עזיבת עבודה, האצת הבשלה, המרה, או תשלום חלופי במזומן.
הסכם שכולל את ארבעת הרכיבים האלה מחזיק גם בעוד חמש שנים, ולא מצריך חזרה לבית המשפט על כל אירוע מימוש.
סיפור מהמשרד
הגיע אליי זוג אחרי שכבר חתמו על טיוטת הסכם שהוכנה במקום אחר. שניהם היו רגועים, בטוחים שסגרו הכול יפה. בהסכם היה כתוב שהאופציות שהבשילו עד מועד הקרע יתחלקו שווה בשווה. משפט אחד, נקי, שנראה סביר.
כשישבנו על המסמכים התברר שהחברה שלו הייתה חודשים ספורים לפני מיזוג. האופציות שבמועד הקרע היו שוות ערך תיאורטי צנוע, עמדו לזנק בערכן במועד המימוש הקרוב. ההסכם, כפי שנוסח, לא אמר מילה על מועד השומה. הוא דיבר על היקף בלבד.
ישבנו וחישבנו את הפער בין שני התרחישים. ההבדל בין שומה במועד הקרע לשומה במועד המימוש, על אותו חלק משותף בדיוק, היה קרוב לחצי מיליון שקל. הצד שכמעט חתם לא הבין שהוא מוותר על הסכום הזה, פשוט כי המסמך ענה על שאלה אחת והשתיק את השנייה.
מה שעשינו בגישור היה פשוט אבל מכריע. הפרדנו במפורש בין שתי השאלות. קבענו את ההיקף לפי מועד הקרע וכלל הזמן, ואת השווי לפי מנגנון חלוקה במימוש, עם התייחסות מסודרת למס ולתרחיש המיזוג. שני הצדדים הבינו בדיוק מה מגיע להם, ולמה. ההסכם החדש לא היה מורכב יותר בהרבה מהקודם. הוא פשוט ענה על שתי השאלות במקום על אחת.
סיכום
בתיקי גירושין עם אופציות ומניות בלתי סחירות מסתתרות שתי שאלות במקום אחת. מועד הקרע קובע את היקף הנכס, כלומר איזה חלק משותף. מועד השומה קובע את שוויו, כלומר כמה אותו חלק שווה בכסף. הקו המרכזי בפסיקה, מכוח סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון, נוטה לדחות את השומה למועד המימוש, כדי למנוע הערכת חסר ופגיעה כפולה בבן הזוג הזכאי. לצד זה קיימת גם גישה מנוגדת, ולכן התוצאה השיפוטית אינה ודאית. המסקנה המעשית פשוטה: אל תחתמו על הסכם שעונה רק על שאלת ההיקף. הסכם שמחזיק לאורך זמן מפריד במפורש בין ההיקף לשווי, קובע את מועד השומה, ומסדיר את המס ואת מנגנון הדיווח.
על אילנית גרוסמן
אילנית גרוסמן היא עורכת דין, נוטריון ומגשרת גירושין עם יותר מ־25 שנות ניסיון, המתמחה בגירושין עם נכסים מורכבים: אופציות, RSU, בונוסים, מניות בחברות פרטיות, נדל"ן ועסקים. בעברה שימשה כיועצת משפטית בכירה במגזר הפיננסי, בהראל פיננסים ובחברות ציבוריות נוספות. הרקע המשולב, המשפטי והפיננסי, מאפשר לה לנתח סוגיות מורכבות כמו עיתוי שומת אופציות ברמת דיוק יוצאת דופן בעולם דיני המשפחה. המשרד ממוקם בקריית אונו ובתל אביב, ומלווה לקוחות מכל גוש דן ומרכז הארץ.
