"סגרנו הכל בינינו”.
זה המשפט שהם אמרו לי כבר בשיחת הטלפון.
רק רצו להסדיר הסכם ולסיים יפה.
ואז בפגישה
נפתח נושא אחד קטן.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ופתאום מתברר
ששום דבר לא באמת נסגר.
הכול פשוט הושתק.
הם לא דיברו על הדברים המהותיים
לא כי לא היה מה להגיד
אלא כי פחדו לריב.
פחדו לפתוח.
אצלי,
המשפט “אנחנו לא רבים”
הוא נורת אזהרה.
לא כי מריבות הן מטרה,
אלא כי שתיקה ממושכת היא סימן לנתק.
מחקרים מראים שוב ושוב,
שמריבות כשלעצמן אינן הגורם לפרידות.
הגורם המסוכן באמת,
הוא מצב שבו אחד הצדדים נעלם רגשית,
מפסיק להגיב,
מפסיק להתווכח,
מפסיק להיות נוכח.
דברים לא נסגרים בלי לדבר עליהם.
הם רק נדחקים הצידה
עד שהם מתפוצצים במקום אחר.
אז מה דעתכם?
שתיקה שומרת על קשר,
או שדווקא שיחה קשה, היא זו שמצילה אותו?