הסדרי שהות שווים בגירושין: השינוי בפסיקה והמשמעות הכלכלית וההורית
בשנים האחרונות חל שינוי עמוק בשיח המשפטי סביב הסדרי שהות שווים.
אם בעבר ברירת המחדל הייתה שהות מרכזית אצל אחד ההורים והסדרי ראייה אצל האחר, הרי שכיום המודל של חלוקת זמן שווה בין ההורים הפך נפוץ הרבה יותר.
אבל העלייה בבקשות להסדרי שהות שווים אינה תופעה רגשית בלבד.
היא תולדה של שינוי פסיקתי משמעותי.
נקודת המפנה: בע״מ 919/15
פסק הדין של בית המשפט העליון בבע״מ 919/15 שינה את אופן חישוב מזונות ילדים בגילאי שש עד חמש עשרה.
עד אותה פסיקה, החיוב במזונות הוטל כמעט באופן אוטומטי על האב, ללא קשר מהותי לחלוקת זמני השהות.
היום, בית המשפט בוחן שלושה פרמטרים מרכזיים: הכנסות שני ההורים, יחס ההשתכרות ביניהם והיקף זמני השהות בפועל.
כאשר זמני השהות שווים והכנסות ההורים דומות, החיוב במזונות מצטמצם ולעיתים אף מתאפס ברכיב הבסיסי.
המשמעות ברורה: היקף זמני השהות הפך לגורם כלכלי בעל משקל.
האם כל בקשה להסדרי שהות שווים היא כלכלית
התשובה מורכבת.
בפועל ניתן לזהות שלושה מניעים עיקריים:
מניע כלכלי
הבנה שהסדרי שהות שווים משפיעים על גובה המזונות.
מניע זהותי
רצון להיות הורה שווה, לא משני, להשפיע, להיות מעורב.
פחד מאובדן קשר
חשש ממשי להתרחקות רגשית מהילדים לאחר הפרידה.
לעיתים שלושת המניעים משולבים יחד.
לכן, התגובה האינטואיטיבית של הצד השני, “איפה היית עד עכשיו”, אינה תמיד מספיקה כדי להבין את התמונה המלאה.
הבעיה המעשית: מודל שאינו תואם מציאות
הסדרי שהות שווים אינם כותרת בהסכם. הם מציאות יומיומית תפעולית.
שעות עבודה ארוכות. חוסר זמינות באמצע שבוע. היעדר רשת תמיכה. פער גיאוגרפי בין הבתים.
כאשר המודל אינו ישים בפועל, הילדים חווים חוסר יציבות וההורים מוצאים עצמם בסכסוך מתמשך סביב כל פרט יומיומי.
בתי המשפט כיום בוחנים לא רק את ההצהרה אלא את היכולת המעשית לממש את ההסדר.
הקשר הישיר בין הסדרי שהות למזונות ילדים
מזונות ילדים אינם מנגנון ענישה ואינם פרס. הם כלי לאיזון אחריות כלכלית.
כאשר קיימת חלוקה אמיתית של זמני שהות והכנסות דומות, נוצר איזון כלכלי טבעי יותר.
כאשר ההסדר פורמלי בלבד, אך הנטל הכלכלי וההורי אינו מתחלק בפועל, נוצרת שחיקה כלכלית ולעיתים המשך התדיינות משפטית.
המשפט אינו מנותק מהמציאות הכלכלית.
והמציאות הכלכלית אינה מנותקת מדפוס החיים של הילדים.
ניתן לקרוא בנושא מזונות ילדים גם באתר כל זכות.
מה השתנה בפסיקה בשנים האחרונות
מעבר לשינוי שנקבע בבע״מ 919/15, ניתן לראות בפסיקה מגמה עקבית:
קיימת בחינה מהותית של חלוקת זמני השהות בפועל ולא רק לפי ההסכם.
קיימת התייחסות להכנסות מכלל המקורות.
הבחנה בין גילאים שונים של ילדים.
בדיקה האם מודל של שהות שווה משרת את טובת הילדים ולא רק את טובת ההורים.
בתי המשפט מדגישים שטובת הילד עומדת מעל השיקול הטקטי.
השאלה המקצועית הנכונה
בגישור אני לא מתחילה מהשאלה כמה לילות כל אחד יקבל.
אני מתחילה מהשאלה: מהו מודל החיים הריאלי לאחר הפרידה.
האם ההורה מסוגל לקחת אחריות מלאה באמצע שבוע כולל בוקר, שיעורים, חוגים ורופאים,
או שמדובר בהצהרה שמטרתה לשפר עמדה כלכלית.
כאשר השיח מקצועי ומפוכח, ניתן לבנות מודל שהות שמשרת את טובת הילדים וגם יוצר חלוקה כלכלית הוגנת.
סיכום: שני צדדים של אותה מערכת אחריות
הסדרי שהות שווים ומזונות ילדים הם שני חלקים מאותה מערכת.
הם אינם כלי טקטי במאבק. הם מנגנון ליצירת יציבות ארוכת טווח לילדים ולהורים כאחד.
האתגר איננו לבחור מודל אידיאולוגי. האתגר הוא לבחור מודל ישים.
