פערי כושר השתכרות בין בני זוג, מהווים אחד הנושאים המורכבים בהליכי גירושין של זוגות, שבהם אחד מבני הזוג פיתח קריירה משמעותית, בעוד בן הזוג השני וויתר על התפתחות מקצועית לטובת התא המשפחתי או צמצם אותה.
השאלה המשפטית אינה רק האם קיימים פערים, אלא כיצד נכון להתחשב בפערים אלה, במסגרת איזון המשאבים בן הצדדים וכיצד נכון לחשב אותם.
כושר השתכרות
בין נכס מוחשי לנכס עתידי
במשך שנים רבות, בתי המשפט בישראל נמנעו מהכרה בכושר השתכרות, כנכס בר חלוקה, במקרה של גירושין.
הקושי המרכזי, נבע מהאופי הבלתי מוחשי של "כושר ההשתכרות" ומהעובדה שלא ניתן לערוך אומדן חשבונאי פשוט על מנת להעריך את השווי שלו, בדומה לדירה, חשבון בנק או אפילו שווי חברה.
שינוי משמעותי חל, בעקבות פסק דין מנחה בעניין זה (פלוני נ' פלונית), שבו נקבע שבנסיבות מסוימות, התוספת לכושר ההשתכרות, שנצברה במהלך החיים המשותפים, עשויה להיחשב נכס בר-חלוקה, גם אם לא מדובר בנכס קלאסי.
עמדת המחוקק – תיקון 4 לחוק יחסי ממון
המחוקק בחר שלא לכלול את כושר ההשתכרות במפורש ברשימת הנכסים ברי האיזון, הקבועים בסעיף 5 לחוק.
מנגד, ההתייחסות לנושא כושר ההשתכרות נכנסה לגדר סעיף 8 לחוק, שעוסק בסמכויות מיוחדות, שניתנו לבית המשפט.
סעיף 8 לחוק, מקנה לבית המשפט סמכות לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש שנצבר לצדדים, בין היתר, תוך התחשבות בנכסים עתידיים של הצדדים. נכסים עתידיים, כולל כושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.
משמעות הבחירה הזו והכנסת "כושר ההשתכרות" לסעיף 8 לחוק הינה עקרונית. איזון בגין כושר השתכרות אינו נכס שמחולק אוטומאטית בין הצדדים, אלא בהתאם לשיקול דעת שיפוטי שיופעל במקרים מיוחדים.
הגישות המרכזיות שהתגבשו בפסיקה ובספרות המשפטית בעניין כושר ההשתכרות
הגישה הקניינית
הגישה הקניינית, מרחיבה את המושג "נכס", כך שיכלול גם את התוספת שנצברה במהלך הנישואין, לכושר ההשתכרות.
בהתאם, יש לנסות ולחשב את ההפרש בין כושר ההשתכרות של בן הזוג בגירושין לעומת כושר ההשתכרות במועד הנישואין. מסכום ההפרש האמור, יש להפחית רכיבים שאינם תולדה של החיים המשותפים, כמו כישרון אישי או השכלה שנרכשו לפני הנישואין.
בנוסף, במסגרת התחשיב, יש לבצע היוון של התחשיב (שהרי בן הזוג השני יקבל את מלוא הסכום במועד הגירושין) וכן להחיל על הסכום שיתקבל מקדם סיכון, לאור חוסר הוודאות הקיים ביחס להכנסה בעתיד.
יצוין, כי בתי המשפט, ציינו לא אחת, שקיים קושי מהותי ביישום גישה זאת, לאור הקושי האמיתי להבחין בין התרומה של הנישואין לכושר ההשתכרות לעומת התרומה האישית הייחודית של בן הזוג שכושר ההשתכרות שלו גדל.
מזונות לאחר גירושין ופיצוי בגין הפסדי קריירה
הגישה הזו, מבקשת לתת מענה, באמצעות תשלומים תקופתיים או פיצוי כלכלי, שמטרתו לגשר על אובדן כושר השתכרות שנגרם לבן הזוג שנותר בבית, בעקבות ההחלטות המשפחתיות המשותפות.
גישה זו פחות מקובלת בדין הישראלי, אך עולה, לעיתים, כחלק ממכלול השיקולים.
הגישה האקוויטבילית
זו הגישה שאומצה בפועל על ידי המחוקק והפסיקה.
גישה שמאפשרת גמישות שיפוטית, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות ומונעת איזון אוטומאטי, בכל מקרה שבו קיימים פערי הכנסה. כאשר התנאים האמורים מתקיים, בית המשפט עשוי לפסוק פיצוי בגין פערי השתכרות.
שלושת הפרמטרים המרכזיים לפיצוי בגין פערי כושר השתכרות
הפסיקה אינה מסתפקת בעצם קיומם של פערי הכנסה בין בני זוג. על מנת להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, והיא קבעה שלושה תנאים מרכזיים ומצטברים, אשר נועדו להבחין בין פער מקרי לבין פער, המצדיק התערבות.
פרמטר ראשון – חלוקת תפקידים בין בני הזוג: בן זוג קרייריסטי מול בן זוג ביתי
הפרמטר הראשון, עוסק בשאלה, האם במהלך הנישואין, התקיימה חלוקת תפקידים מובהקת, שבמסגרתה אחד מבני הזוג פיתח קריירה והגדיל את כושר ההשתכרות שלו, בעוד בן הזוג השני, צמצם או ויתר על התפתחות מקצועית, לטובת ניהול הבית וגידול הילדים.
חשוב להדגיש, כי אין דרישה שבן הזוג "הביתי" לא יעבוד כלל. גם עבודה חלקית, זמנית או שאינה תואמת את ההשכלה והפוטנציאל, עשויה להיחשב כוויתור על קריירה.
בתי המשפט בוחנים, בין היתר, מי נשא בנטל העיקרי של גידול הילדים, מי ויתר על קידום, לימודים או משרה מלאה, האם הייתה הסכמה מפורשת או משתמעת לחלוקת התפקידים האמורה והאם חלוקת התפקידים אפשרה, בפועל, את הצלחת הקריירה של בן הזוג האחר.
בנוסף, גם אם נטען, כי שני בני הזוג היו שותפים לגידול הילדים, אין בכך כדי לשלול קיומו של בן זוג "ביתי", אם בפועל אחד מהם פיתח קריירה רציפה והתקדם ובן הזוג השני, לא.
פרמטר שני – פער משמעותי בכושר ההשתכרות: כאשר לא כל פער מצדיק פיצוי
פרמטר זה, נוגע להיקף הפער, בין כושר ההשתכרות של בני הזוג, כאשר לא מדובר בכל פער, אלא בפער מהותי, מתמשך ובעל משמעות כלכלית ממשית.
חשוב לציין שהבחינה אינה טכנית בלבד ובתי המשפט, אינם משווים רק סכומים מספריים, אלא בוחנים את יציבות ההכנסה, הפוטנציאל העתידי והנגישות לשוק העבודה, כאשר פער של אלפי שקלים בודדים, או פער זמני, לרוב לא יצדיק פיצוי. לעומת זאת, פערים משמעותיים, במיוחד כאשר הם משקפים, תוצאה של החלטות משפחתיות משותפות, עשויים להוביל להתערבות וקביעת פיצוי.
בנוסף, נקבע בפסיקה, כי אין לבצע כפל פיצוי כאשר חלק מרכיבי ההכנסה כבר נכללו בשווי נכס אחר ואוזנו. כך, לדוגמא, במקרה בו רכיב הדיבידנד בשכר נלקח בחשבון לצורך הערכת שווי חברה, הרי שהוא לא ילקח בחשבון פעם נוספת לעניין איזון בחישוב פער ההשתכרות.
פרמטר שלישי – משך הנישואין והסתמכות הדדית
משך הנישואין, מהווה אינדיקציה משמעותית לשאלת ההסתמכות, כאשר נישואין קצרים, לרוב לא יבססו הסתמכות, שמצדיקה פיצוי בגין פערי כושר השתכרות.
לעומת זאת, נישואין ארוכי טווח ובעיקר כאלה, שבהם חלוקת התפקידים, התקבעה לאורך שנים, מחזקים את הטענה, כי בן הזוג "הביתי" הסתמך על כושר ההשתכרות של בן הזוג האחר.
בתי המשפט בוחנים, בהקשר זה, כמה שנים נמשכו הנישואין, באיזה שלב בחיים נוצר הפער, האם בן הזוג "הביתי" יכול, בהתאם לגיל ולבנסיבות הספציפיות, לצמצם את הפער בעתיד והאם נותרו ילדים קטינים והנטל העיקרי מוטל עליו.
ההנחה היא, שככל שהנישואין ארוכים יותר, כך קשה יותר “לסגור את הפער” לאחר הגירושין, והצדק מחייב התערבות מסוימת ומתן פיצוי בגין פער ההשתכרות.
היחס בין שלושת הפרמטרים
הבחינה הינה מצטברת ולא פורמאלית. הפסיקה מדגישה, כי מדובר בבחינה מהותית, כוללת, שאינה כפופה לנוסחה אחידה. ייתכנו נסיבות, בהן קיים פער גדול אך נישואין קצרים, ואז לא יפסק פיצוי, לעומת נישואין ארוכים עם פער מתון, שבהם יקבע פיצוי מצומצם ולעומת מקרה שבו פער דרמטי בין ההכנסות, נישואין ארוכים ובן זוג ביתי מובהק, שאז יפסק פיצוי משמעותי יותר.
המכנה המשותף, לכל המקרים, הינו שאלת הצדק הקונקרטי, בכל מקרה ומקרה.
שלושת הפרמטרים, נועדו למנוע הפעלה אוטומטית של פיצוי בגין פערי כושר השתכרות, אך גם, למנוע התעלמות, מפערים, שנוצרו כתוצאה מהחלטות משפחתיות משותפות.
היקף הפיצוי
למרות ההכרה העקרונית, באפשרות לפצות בגין פערי כושר השתכרות, הפסיקה אינה מציגה נוסחה אחידה או מנגנון חישוב אחיד.
בתי המשפט חזרו והדגישו כי מדובר בהכרעה אקוויטבילית, שנשענת על מכלול נסיבות המקרה, ולא על חישוב מתמטי גרידא. עם זאת, מעיון בפסקי דין שניתנו בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי המשפט המחוזיים, ניתן לזהות טווחי פיצוי ודפוסים חוזרים.
טווחי הסכומים
במקרים שבהם הוכרו פערי כושר השתכרות משמעותיים, נפסקו בדרך כלל פיצויים בסכומים שנעים בין 100,000 ל-200,000 ₪, כאשר הסכום הספציפי בכל מקרה נגזר מהיקף הפער בין הצדדים, משך הנישואין והנסיבות האישיות של הצדדים.
דוגמאות מהפסיקה
פערי השתכרות בינוניים
במקרה שבו הבעל השתכר כ-20,000 ₪ לחודש והאישה כ-12,000 ₪ לחטדש, בית המשפט קבע פיצוי, בגין פערי כושר השתכרות, בסך של 144,000 ₪.
הפיצוי שיקף את ההפרש בהכנסות, תוך התחשבות בכך שהאישה השתכרה שכר סביר, אך עדיין נמוך משמעותית מהשכר של הבעל.
פערי השתכרות משמעותיים ונישואין ארוכים
במקרה בו, האישה עבדה בעבודות מזדמנות, בעוד הבעל השתכר כ-7,500 ₪ לחודש, בית המשפט פסק לאישה פיצוי בסך של 170,000 ₪, בגין פערי כושר השתכרות.
הסכום נקבע בהתבסס על חלוקה תפקודית מובהקת, לאורך הנישואין והסתמכות האישה על הכנסתו של הבעל, לאורך שנות הנישואין.
פער קיצוני בכושר ההשתכרות
במקרה בו, האישה השתכרה כ-15,000 ש"ח לחודש והבעל השתכר כ-50,000 ₪ לחודש, בית המשפט ,חייב את הבעל לשלם פיצוי, בסך של 120,000 ₪, בגין פערי כושר השתכרות, למרות הפער הגבוה. הסכום שנפסק, משקף את גישת בתי המשפט, שלא לבצע איזון מלא של כושר ההשתכרות, אלא פיצוי מדוד ומוגבל.
אישה ללא הכנסה ובעל בעל הכנסה יציבה
במקרה בו האישה לא עבדה כלל, והבעל השתכר כ־14,000 ₪ לחודש, בית המשפט המחוזי אישר, פיצוי חד פעמי, בסך של 200,000 ₪, בגין פערי כושר השתכרות. פסק הדין, מדגיש את ההכרה בפערי ההסתמכות שנוצרו במהלך הנישואין, גם כאשר מדובר בהכנסה שאינה חריגה במיוחד.
פער של פי ארבע בין בני הזוג
במקרה בו, כושר ההשתכרות של האיש, עלה פי ארבע על זה של האישה, בית המשפט פסק פיצוי בסך של 160,000 ₪ בגין פערי ההשתכרות. הפיצוי שיקף את הפער הגדול ואת משך הנישואין, מבלי להחיל נוסחת חישוב נוקשה ואחידה.
אישה משכילה שלא מימשה פוטנציאל תעסוקתי
במקרה בו האיש השתכר כ־17,000 ₪ לחודש, והאישה לא עבדה, על אף שהייתה אדריכלית בהשכלתה, בית המשפט, פסק, פיצוי חד פעמי, בסך של 100,000 ₪, בגין פערי כושר השתכרות. פסק הדין, מדגיש כי עצם ההשכלה של האישה, אינה שוללת פיצוי, כאשר, בפועל בן הזוג לא מימש את פוטנציאל ההשתכרות, עקב חלוקת תפקידים משפחתית.
מהדוגמאות האמורות עולה, כי:
אין חישוב אוטומאטי לפי אחוזים או שנות נישואין בלבד, הפיצוי אינו משקף איזון מלא של כושר ההשתכרות, כאשר בתי המשפט נוקטים זהירות ומגבילים את הסכומים שנפסקים.
הסכומים שנפסקו, נועדו לגשר על פערים משמעותיים ולתת מענה לתקופת הסתגלות, לאחר הגירושין, ולא ליצור שוויון מלא בהכנסות העתידיות של הצדדים.
בנוסף, הפסיקה אינה מציגה נוסחה אחידה לחישוב הפיצוי ובפועל, נעשית בדיקה פרטנית, ביחס לכל מקרה ומקרה, כאשר הסכומים שנפסקו בפועל, נעים, לרוב, בין עשרות אלפי שקלים למאות אלפי שקלים, בהתאם לנסיבות המקרה (100,000 ₪ – 200,000 ₪).
בין השיקולים שיילקחו בחשבון:
גובה הפער בין הצדדים,
משך הנישואין,
גיל בן הזוג הביתי,
גילו של בן הזוג שממשיך לעבוד,
יכולת השתלבות עתידית בשוק העבודה,
היקף הרכוש שקיבל בן הזוג שנשאר בבית, במסגרת איזון המשאבים,
קיומם של ילדים והתלות הכלכלית.
אופן התשלום
הפסיקה העדיפה תשלום חד פעמי, על פני תשלומים עיתיים, מתוך רצון לצמצם תלות עתידית בין הצדדים. עם זאת, נקבע כי ניתן לפרוס את הסכום, למספר תשלומים קבועים מראש, על מנת להקל את הנטל הכלכלי, על בן הזוג המשלם.
סיכום
ההתייחסות לכושר ההשתכרות בישראל, משקפת ניסיון לאזן בין עקרונות של צדק חלוקתי לבין מגבלות מעשיות של אומדן וחיזוי עתיד.
הבחירה בכלי האקוויטבילי, מאפשרת לבתי המשפט להתערב, רק כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות, ולהתאים את הפתרון למקרה הקונקרטי, מבלי להפוך את כושר ההשתכרות לנכס שמחולק אוטומאטית בכל תיק ותיק.
מעולה. להלן קטע סיום למאמר כתוב בשפה מקצועית, רגועה ולא שיווקית, שמחבר בין אי הוודאות בפסיקה לבין היתרון שבהסכמה, וממקם אותך באופן טבעי כסמכות מקצועית בלי “למכור”.
אפשר להדביק אותו כסיום המאמר הארוך.
בין אי ודאות משפטית לאחריות משותפת
הפסיקה בישראל, ביחס לפערי כושר השתכרות, מלמדת על דבר אחד ברור: אין נוסחה קבועה, אין סכום מובטח ואין ודאות מראש כיצד יוכרע כל מקרה ומקרה.
בתי המשפט בוחנים מכלול של פרמטרים,
חלוקת התפקידים בין בני הזוג,
היקף הפער בכושר ההשתכרות
משך הנישואין וההסתמכות שנוצרה
ולצידם שיקולים נוספים כמו גיל, יכולת השתלבות עתידית, היקף הרכוש שנצבר ונסיבות אישיות.
התוצאה היא שדווקא בתיקים מורכבים, ובמיוחד באוכלוסייה עם שכר גבוה, קיימת אי וודאות משמעותית. אותם נתונים יכולים להוביל לתוצאות שונות, בהתאם לאופן שבו יוצגו, ינותחו ויישקלו על ידי בית המשפט.
מכאן, בין היתר, החשיבות של ניהול פרידה בהסכמה.
לא כפשרה, אלא כבחירה מודעת, לקחת אחריות על התוצאה שלכם.
כאשר בני זוג יושבים יחד ומנהלים משא ומתן מושכל, הם אינם כפופים להכרעה חיצונית של בית המשפט, אלא יכולים לקבוע בעצמם, אם וכיצד יילקחו בחשבון פערי ההשתכרות, לאיזה פרק זמן
ובאיזה היקף, באופן שמותאם למציאות הכלכלית שלהם.
הסכם גירושין שנערך ביניכם, אינו מנסה לנחש מה בית המשפט היה עושה, אלא מייצר ודאות, במקום שבו הדין משאיר מרחב רחב של שיקול דעת.
כמי שמלווה זוגות בפרידה, ובמיוחד מקרים שבהם קיימים פערים כלכליים משמעותיים, אני רואה פעם אחר פעם, שהשאלה האמיתית, אינה רק מה קובע החוק, אלא מי מקבל את ההחלטות בפועל.
בני הזוג עצמם, או ערכאה שיפוטית, שנדרשת להכריע עבורם.
